דברים שבכלל לא מיועדים למזבח, אם עלו, ירדו.

לפי המשנה, בקרבן עולה, דברים המחוברים לבשר אך אינם הבשר עצמו – כגון עצמות, פרסות, קרניים וגידים – נשארים על המזבח אם הם מחוברים לבשר. אולם אם הם נפרדו, יש להסירם מן המזבח. דין זה נלמד משני פסוקים שונים בתורה: בויקרא א:ט נאמר בקרבן עולה שכל דבר נשרף על המזבח, ובדברים יב:כז נאמר שבקרבן עולה הבשר והדם מובאים על המזבח. דעה זו במשנה מיוחסת לרבי, בעוד שדעה תנאית אחרת מפרשת את "הכל" באופן רחב יותר, לכלול גם חלקים אלו, והפסוק המגביל בא להוציא עצמות, גידים וכדומה רק לאחר שנעכלו על ידי האש ונפרדו ממנה.

רבי זירא מגביל את דברי רבי ומסביר שאם נפרדו מן הבשר אך התקרבו למערכה, הם נשארים על המזבח. הגמרא דוחה הסבר זה, ורבה מפרש אחרת את דברי רבי זירא. הוא מסביר שההגבלה אינה על דברי רבי עצמם אלא על מסקנה שנלמדה מהם – שאם נפרדו, יש להסירם מן המזבח, אך הם עדיין קדושים ואסורים בהנאה. רבה מבחין בין דברים שנפרדו לפני זריקת הדם על המזבח לבין אלו שנפרדו לאחר מכן. אם היו מחוברים בשעת זריקת הדם ולאחר מכן נפרדו, הרי הם נחשבים כקדשים שנפסלו ואסורים בהנאה. אבל אם כבר היו מנותקים בשעת זריקה, מעולם לא נועדו למזבח ולכן מותרים לשימוש הכהנים, כפי שנלמד בגזירה שווה מקרבן אשם.

רבי אלעזר נוקט גישה הפוכה. אם היו מחוברים בשעת זריקת הדם, הרי זריקה מתירה אותם, ואין חיוב מעילה, אף שהם אסורים מדרבנן. אולם אם כבר היו מנותקים קודם זריקה, אין לזריקה כל השפעה עליהם, והם נשארים במעמדם המקורי כקדשים, וחייבים עליהם משום מעילה.

המשנה מוסיפה שאם אחד מן הקרבנות הפסולים שאמורים להישאר על המזבח (כמוזכר בזבחים פ"ד ע"א) נפל מן המזבח, או גחלת של עצים נפלה, אין צורך להחזירם.

עוד פוסקת המשנה שאם חלקים מן הקרבן שצריכים להישרף על המזבח נפלו, יש להחזירם אם הדבר קרה לפני חצות הלילה. לאחר חצות, אין צורך להחזירם. הגמרא מבהירה שהדין חל על דברים שהתקשו אך עדיין לא הפכו לאפר. דברים שעדיין לא נשרפו עד מצב זה – יש להחזירם בכל זמן, ואילו דברים שכבר הפכו לאפר – אין צורך להחזירם.

רב מביא מקור לחשיבות חצות בהלכה זו מדרשה על הפסוקים בויקרא ו:ב–ג. רב כהנא מקשה על ברייתא זו ממשנה ביומא כ:א, ודרשת רבי יוחנן מובאת כדי ליישב את הקושי.